<h1>ראב"ן שו"ת בסוף הספר</h1>
<h2>דף כג.</h2>
מני אפרים יהיו דבריי אלה קרובים אל אדוני ומרוב חכמתו יאמנו דבריי האמת אתי וידיענו. הראני ר' יואל מפורש משמך בההיא שמעתא בפ' גה"נ [חולין ק'.] גבי חתיכה עצמה נעשית נבילה וכו' ומשני עלה כשקדם וסילקו. הילכך נתנה טעם בחתיכה ראשונה אותה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת השאר, ואם לא נתנה טעם בה אלא במשהו היא עצמה אסורה אליבא דר' יהודה משום מין במינו, אבל אינה אוסרת שאר חתיכות הואיל ואין בה טעם נבילה אלא משהו, זהו לשונך וכן כל רבותיי וחביריי מודים. ואני מאוד נפלאתי על סברא זו היאך יתכן שחתיכה אסורה ואינה אוסרת השאר שהן מינה, שהרי אותה משהו נבילה שנבלע בחתיכה ראשונה אינו בטל לעולם משום דמינה הוא, וכשנפלה אותה חתיכה בשאר חתיכות אותו משהו נבילה להיכן אזל הרי הוא נפלט מן חתיכה ראשונה ונבלע בשאר חתיכות והיכן בטלו. ועוד דגבי יין נסך שנפל לבור [ע"ז ע"ג.] למאן דבעי קיתון של מים תחילה (משהו) אם נאסר היין כשר אפי' במשהו יין נסך, אוסר את השאר היין והמים שיפלו אחרי כן לבור, [ש"מ דכל] (וכל) דבר שהוא נאסר בין [ב]משהו בין משום טעם איסור שבו אוסר את השאר במינו במשהו ובשאינו מינו [כ]שיתן טעם. ועוד אני מקשי סוגיא דהא שמעתא דגבי חתיכה של נבילה אההיא דגבי טיפת חלב על חתיכה של בשר [חולין ק"ח.] אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה [וכו'] ופריך מכדי רב כמאן אמרי לשמעתא וכו' ומסיק אי ברוטב (עבה) [רכה ה"נ] הב"ע ברוטב עבה, קשיא לי חדא (והוא) [דהוי] ליה למיפרך הא אמרה רב חדא זימנא גבי חתיכה של נבילה, ותו ה"ל לתרץ הכא במאי עסקינן בשאין ברוטב לבטל חתיכה של (חלב) [בשר] וטיפת של חלב, כדמשמע התם דגבי חתיכה של נבילה שנתנה טעם בחתיכה של היתר בין למ"ד כשקדם וסילקו בין למ"ד רואין את היתר כאילו אינו משמע שאין ברוטב לבטל חתיכה של היתר ושל נבילה, ה"נ ה"ל למימר הכא במאי עסקי' שאין ברוטב לבטל חתיכה של בשר וגם טיפת חלב שנפלה עליה. ועוד קשיא לי מ"ש דהתם גבי טיפת חלב פריך מאי קסבר אי קסבר אפשר לסוחטו מותר אמאי חתיכה של (חלב) [בשר נעשה נבילה, ו]גבי חתיכה של נבילה לא פריך מאי קסבר, דהתם נמי שייך למימר אי קסבר איפשר לסוחטו מותר הרי חתיכה של היתר שבלעה טעם מן הנבילה נסחט אותו טעם וחזרה והותרה מיד ואין כאן כי אם [טעם] נבילה וחתיכה של נבילה ושל היתר, ונאמר רואין ואמאי חתיכה עצמה נעשית נבילה. ועוד קשיא לי לדברי האומר דבר הנאסר במשהו הוא עצמו אסור אבל אינו אוסר אחרים, א"כ לרבא דאמר אפי' תימא בשלא קדם וסילקו, הוי מין במינו [וכו'], ומשמע טעמ[א] דנתנה טעם בחתיכה ראשונה אבל אם לא נתנה טעם אלא משהו היינו אומרים רואין של היתר כאילו אינה והרוטב רבה על הנבילה ואותה חתיכה של היתר שקיבלה טעם במשהו אם הוא מכירה אסורה ואם אינו מכירה תאסר שאר חתיכות דהיאך יאכל אותה, א"כ לדבריהם על כרחינו יש לפרש שהוא מכירה, וא"כ אפי' קיבלה טעם גדול מן נבילה יוציא אותה לחוץ והרוטב יבטל הטעם היוצא ממנה, שאפילו אין ברוטב לבטל החתיכה של היתר מיהו הטעם שקיבלה מן הנבילה יבטל. ואין זה דומה לכחל (דמ)דלא משערינן במאי דנפיק מיניה, דהתם לא ידעינן מאי דנפיק מיניה, אבל הכא בחתיכה של היתר [אין] איסור כי אם מה שבלעה מן החתיכה של נבילה ולפי אותו יש לבטל שהרי אם היה בעין אותו הטעם לא היינו משערין כי אם כנגדו כל שכן עתה שנבלע בחתיכה של היתר אין לשער כי אם נגד מפלט האיסור שהיה בה. והכי נמי מה שפסק רבינו שלמה [בפרדס הל' בב"ח] גבי כף חולבת דיש לשער כנגד כולה, היינו נמי משום דלא ידעינן מה דנפיק מינה משום דכולה מלאה חלב הוא וכל מה שפולטה הכל הוא חלב, אבל אם כף חדשה ובלעה טיפה חלב ויש בה בנו"ט והגיס בה קדירה של בשר (או) אין לשער אלא כנגד אותה טיפת חלב ולא כנגד כל הכף, הכי נמי גבי חתיכה של היתר שבלעה טעם של נבילה ואנו יודעין שיעורו של טעם נראה בעיני דאע"ג דאמרינן חתיכה נעשית נבילה אין לשער אלא כנגד הטעם שבלעה הילכך נמי חתיכה של היתר שקיבלה טעם מן הנבילה אם הוא מכירה יסיר אותה והרוטב [י]בטל את הטעם שפלטה [ו]אם אין מכירה אפי' לא קיבלה טעם אלא משהו היאך יאכל אותה בין החתיכות נהי דאינה אוסרת שאר חתיכות בפליטה מיהו היא עצמה אסורה כדברי המפרשים כך.
ונראה בעיני כי האומרים כן לא ראו אור ומילתיה דרב הכי מפרשא כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות אותו טעם אינו כי אם משהו בחתיכה שהרי מין במינו הוא שתפלוט הנבילה טעם בחתיכה של היתר אפי' משהו אוסרת כל החתיכות, ופריך מה אריא כי נתן טעם בחתיכות של היתר אפי' לא נתן בחתיכה של היתר כלל טעם דס"ד דחתיכה של נבילה עצמה יש לבטל מן החתיכות והיא מינה הילכך אפי' לא נתנה טעם כלל בחתיכה של (נבילה) [היתר] שבצידה תיפוק לי משום היא עצמה תאסור כל החתיכות, ומשני בשקדם וסילקו קודם שתתן טעם קצת בכל החתיכות אלא בחתיכה שבצידה (הילכת') [הילכך] נתנה טעם קצת בחתיכה שבצידה אותה חתיכה אוסרת שאר חתיכות. וזה חידוש אשמעינן (ד)רב אפי' קדם וסילק את האיסור חתיכה של היתר נעשית נבילה ואוסר השאר, אבל לא נתנה טעם כלל בחתיכה שבצידה [במאי] תיאסר. וראיה לדברי מההיא דהזרוע בשילה [חולין צ"ח:] בין למ"ד בס' הוה בין למ"ד בק' הוה הרי אינו נותן טעם יותר ואעפ"כ אמר רבא עלה לא נצרכה אלא (ליתן) [ל]טעם כעיקר [ד]בקדשים אסור והכא שרי, אלמא אע"ג דאין כאן נתינת טעם ממש שהרי בס' או בק' הוא אפי"ה קרי לה נותן טעם וחשיב כעיקר לעניין (נתינת) שאר קדשים, והכי משמע [מדקאמר] (ב)[ד]זרוע בשילה חידוש הוא דשרי אותו נתינת טעם ש"מ דאפי' משהו נתינת טעם קרי נותן טעם, ה"נ במילתיה דרב קאמר כיון שנתן טעם בחתיכה אינו אלא משהו ואפי"ה אוסרת כל החתיכות לאביי ואפי' כשסילק האיסור, ולרבא דאמר רואין אם נתנה טעם בחתיכה שבצידה ונתערבה בין שאר חתיכות ואפי' יש ס' חתיכות של היתר כולן אסורין [ב]נותן טעם משהו מפני שהן מינה וברוטב אין לבטל שתי חתיכות של היתר ושל נבילה, וסברא היא דכל מין במינו אפי' נותן טעם משהו קרי נותן טעם שהרי אינו בטל, וזרוע בשילה אפי' הוא בטל והואיל והוא מין במינו קרי נותן טעם דחידוש הוא. וההיא דכל [ה]בשר דאמר רב טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר כיון שנתן טעם בחתיכה וכו', אותו נותן טעם ממש הוא דהוי מין בשאינו מינו ודרך בישול אסרה תורה עד שיתן טעם ממש, ומשו"ה לא דמיא למילתיה דרב דלעיל ולא פריך הא אמרה רב חדא זימנא, דהתם במשהו והכא בנותן טעם ממש. ועוד הכא אשמעינן דאפי' אם יש ברוטב לבטל טעם מן החתיכה אסור הואיל ורוטב עבה היא והכא אפי' מכיר את החתיכה אוסרת השאר בפליטת טעם דכל מאי דנפיק מינה אסור משום בשר בחלב וצריך לשער נגד כל החתיכה, אבל התם גבי חתיכה של היתר שבלעה מחתיכה של נבילה אין לשער אלא כנגד היוצא ממנה כשיעור שבלעה ומשו"ה התם יש לפרש שאותה חתיכה נתערבה ואין להכירה ומשו"ה לא פריך התם [אפשר] לסוחטו שהרי אפי' פלטה האיסור היא עצמה אסורה לאכול והואיל ונתערבה אוסרת הכל, אבל גבי חתיכה שבלעה טיפת חלב הואיל והוא מכיר את החתיכה ואיפשר לסחוט חלב ואפי' יש בו טעם בשר הרוטב יבטל אותה והחתיכה עצמה אסורה ויסיר אותה והשאר חתיכות מותרת, דאפי' למאן דאית ליה אפשר לסוחטו מותר, חתיכה עצמה לעולם אסורה לאכול, דאי לא תימא הכי א"כ כל איסור שנבלע בהיתר יבשל אותו עד שיפלוט ויהא מותר וכי האי גוונא לא אשכחן, אלא על כורחך האי סברא [אינה] אלא לענין טיפת חלב שנפלה על חתיכה דוקא דחידוש הוא דזה בפני עצמו וזה בפ"ע מותר ודרך בישול אסור (הילכתא) [הילכך] אם איפשר לסוחטו מותר [ד]אותו חלב שניפלט אינו חשוב בשר בחלב וגם אותו טעם שפולטת החתיכה אח"כ אינו חשוב בשר בחלב ואפי"ה חתיכה עצמה אסורה שהרי יש בה טעם חלב. והכי משמע גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב בשר אסור וחלב מותר ופריך עלה ואי אמרת איפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר, ואם איתה הו"ל למימר וליטעמיך אמאי בשר אסור, אלא לאו ש"מ דאפי' למאן דאית ליה אפשר לסוחטו החלב מותר הבשר אסור, ולא נפקא לן מידי אלא לעניין שלא יאסור אחרים בפליטתן לא חלב בפני עצמו ולא בשר דלא חשיב בשר בחלב אלא כשהוא נבלע בבשר וזהו דרך בישול אבל כשנפלט לא, ומשו"ה (ליכא) פריך איפשר לסוחטו והתם גבי נבילה לא שייך כלל והתם מיירי שנתערבה החתיכה [ו]הכא (ו)אפילו הוא מכירה אוסרת השאר ואם איפשר לסוחטו מותר יוציא החתיכה שהרי בה טעם חלב לעולם וכל מה שפולטת אין זה בשר בחלב הואיל ואינו בעין לא בשר ולא חלב אפי' אם היתה טיפת חלב (אסור) שנפלטת [אסורה] בשביל טעם בשר שבה הרוטב יבטל אותה, ועוד דאפי' ההיא טיפת חלב אינה אסורה ואפי' יש בה טעם בשר דהכי משמע מכזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב שאפי' אותו הנפלט אינו אוסר חלב אחר ואפי' יש בה טעם בשר. ועוד בינותי בדברי רבינו שלמה שפירש בההיא דתירץ אביי בשקדם וסילקו הילכך כי נתנה טעם בחתיכה שבצידה אוסרת שאר החתיכות ואי לא במאי תיתאסר, ומתוך דבריו הוא ניכר מדעתו להתיר אפי' החתיכה עצמה שקיבלה טעם הנבילה במשהו דהכי משמע לשונו במאי תיתסר אפי' החתיכה עצמה. והדעת מכרעת כן, שהרי לא מצינו בכ"מ שנחלק ר' יהודה במין במינו דלא בטיל אלא במקום שרוצה לבטל האיסור ממש דומיא דם השעיר בדם הפר וכן גבי נבילה בשחוטה במס' מנחות [כ"ג.] וגם גבי אפר פרה באפר מקלה בבכורות [כ"ג.] וכן לענין כיסוי ודם זבחים שנתערב בדם בהמה [חולין פ"ז] הכל משמע (מ)היכא דיש לבטל הממש עצמו, אבל היכא דליכא ממש אלא טעם לא אשכחן לר' יהודה (דילמ') [דלימא] לא בטיל הואיל ואין האיסור בעין. והקשוני חביריי מהזרוע בשילה דהתם אין כי אם נתינת טעם ואפי"ה קאמר לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר מב"מ לא בטיל והכא בטיל. ואמינא להו אנא שמא התם כגון אפי' אם נפל בו קצת מן בשר הזרוע ונתערב באיל אפי"ה בטיל, ואי נמי לדבריהם שהן אומרים נותן טעם היינו ממש נתינת טעם כעיקר א"כ משמע ליה דהכא נתינת טעם גמור הוא ואינו משהו (הילכתא) [הילכך] לר' יהודה לא בטיל אבל אם היה משהו ה"נ דבטיל הילכך מיהא ליכא למישמע מינה. ומקדירות בפסח [פסחים ל'] אין להקשות דחיישינן דילמא אתי למיעבד (כמו) [נמי] במינן ואפי' אין האיסור בעין, התם משום חומרא דחמץ בפסח הוא ולא בדילי מיניה ועוד דאין מבטלין איסור לכתחילה שהרי נו"ט לפגם בכ"מ מותר וגבי חמץ אסור ה"נ ל"ש, ומיהו מחוורתא כדשנינין.
ועוד נחלקתי עם רבותיי וחביריי בהאי שמעתא ושניהם לא לימדוה אלא מהזרוע בשילה וכולה. ההוא סוגיא ושמעתא הם מפרשין אסמכתא בעלמא דמדאו' חד בתרי בטיל, וליתן טעם כעיקר והכא שרי וליגמר מינה הכל אסמכתא בעלמא. וקשיא לי(ה) טובא חדא דלא משתמיט אמורא ולא תנא דלימא אסמכתא היא וכה"ג לא אשכחן שיאמר אדם מסברתו אסמכתא היא אם לא יאמר בעל הגמרא, ועוד (אסמכתא) [הא] אשכחן במס' פסחים [מ"ד:] (ובנדרים) [ובנזיר ל"ז.] משרת ליתן טע"כ ומיכן אתה דן לכל איסורין וגם פריך לר' עקיבא טע"כ מנ"ל, ש"מ דבר פשוט הוא זה טעם כעיקר הוא מה"ת, ועוד לדבריהם היאך יש לפרש ושניהם לא למדוה אלא מהזרוע בשילה דהואיל ומדאור' חד בתרי בטיל ואפי' הטעם ומדרבנן הוא בשש[ים] ובק' מה סמך יש מהזרוע בשילה דאימא ה"ה בל' או בך' היה בטל הזרוע באיל וכ"ש שהוא בס' או בק' ואם היה פחות היה נמי בטיל, דאי אמרת בשלמא בס' או בק' [הוי ילפותא גמורה] היינו דילפינן מהזרוע בשילה שכל דבר אינו נו"ט יותר מס' וק' דאי לאו זרוע בשילה הייתי אומר ממשרת ליתן טעם כעיקר ואפי' באלף לא בטיל מדאו' קמ"ל זרוע בשילה שאין נו"ט יותר מס' וק'. והיינו דקאמר אי הכי לס' וק' נמי לא (ליתסר) [ליגמר] דחידוש הוא ונאמר אפי' ביותר מק' וס' נו"ט ומשני אטו אנן לקולא קא גמרינן לחומרא קא גמרינן דמדאו' ברובא בטיל, והכי פירושא אי לא זרוע בשילה מן (ה)משרת משמע טעם כעיקר ואינו בטל ומדאור' משמע אחרי רבים להטות דמשמע אפי' הטעם בטיל הילכך (ד)גלי זרוע בשילה דאם הוא בס' וק' בטל ואינו נו"ט יותר. וה"נ פירש רבינו שלמה, מדאו' ברובא בטיל, כלומר אי לאו דגמרינן הוי ילפינן מאחרי רבים להטות, והשתא דגלי זרוע בשילה ליכא למילף מאחרי רבים להטות להתיר ברוב, דילפינן ממשרת ליתן טע"כ, ומן הזרוע בשילה (ד)ילפינן שאין נו"ט כעיקר ביותר מס' וק', ומה שאנו אומ[רים] חד בתרי בטל היינו היכא דליכא טעם איסור בהיתר כלל. אבל מה שפירש רבינו שלמה לרבא דקאמר לא נצרכה [אלא] ליתן טע"כ דבקדשים אסור וכו' ופריך וליגמר מינה לשאר קדשים לפיגול ונותר וטמא, ומסיק פירושו דלרבא לית ליה טע"כ דאו' ומייתי ראיה מיהא דמשני רבא בפ' כל הבשר אמילתא דאביי דרך בישול אסרה תורה משמע דלית ליה טעם דאורייתא, ומר' (יוסי) [יוחנן] נמי דאמר בע"ז [ס"ז.] טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו משמע נמי דטעם לאו דאור', קשיא לי(ה) לפירושו, חדא דהאי וליגמר מיניה דפריך לאביי לעיל פירשנו וליגמר מיניה לשאר איסורי דליבטלו מין במינו ומשני חידוש הוא [ו]הלא טעם כעיקר אינו אלא משהו יותר מששים או במאה והכי נמי דגמרינן מזרוע בשילה לשאר איסורי דבטיל, ומאי קא פריך וליגמר מיניה והלא ודאי גמרינן מינה לשאר איסורי דאותו טעם כעיקר שרי בששים או במאה. הילכך על כרחין אית [לן] לפרש הואיל ורבא אמר לא נצרכה [אלא] ליתן טעם כעיקר דבקדשים אסור ומשו"ה פריך אקדשים וליגמר מינה לשאר קדשים טעם משהו יבטל ומשני גלי רחמנא גבי חטאת דאפי' טעם משהו כעיקר ואסור ה"נ בשאר קדשים אבל לשאר איסורין ודאי גמרינן דטעם משהו מותר בס' דקא מסיק לס' ומאה לא ליגמר ומשני אטו לקולא לחומרא (מקשינן) [גמרינן] וילפינן לטעם משהו שהוא בטל אבל טעם כעיקר בפחות מס' שהוא נו"ט גמור סבירא ליה לרבא מדאורייתא לא בטיל דגלי רחמנא באיסורי ומיכן אתה דן לכל איסורין, ומה שאמר רבא בכל הבשר לא בא אלא לדחות דברי אביי דאתא למיפשט מבב"ח טעם דאורייתא וקאמר ליה רבא מיהא ליכא למישמע (לי) דהכא דרך בישול אסרה תורה אלא מאיסורי נזיר ילפי כולי עלמא או מגיעולי גוים לר' עקיבא דלית ליה חידוש. ומדר' יוחנן נמי ליכא למישמע מינה דהאי דקאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין ולעולם אסור לאוכלו מה"ת מידי דהוי אחצי שיעור דאמרינן אין לוקין עליו ואפי"ה דאורייתא הוא אסור הכא נמי לא שנא. ומה דמסיק רבינו שלמה איסור נזיר וגיעולי הוו שני כתובין הבאין כאחד, שרא ליה רחמנא למר שאמר דבר הנשתקע ולא נאמר בכל התלמוד, ועוד שאינו באין כאחד דמאן דיליף באיסורי נזיר ס"ל דגיעולי גוים חידוש הוא ולא ילפי מינייהו ור' עקיבא דיליף מגיעולי גוים ס"ל לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ואינו באין כאחד, ועוד דהתם פריך לר' עקיבא דדריש להיתר מצטרף לאיסור ונימא מיכאן אתה דן לכל איסורין כדאמרת אליבא [דרבנן] דילפי לטעם כעיקר ומיכאן אתה דן לכל איסורין ומשני משום דהוי חטאת ונזיר שני כתובים הבכ"א, הרי לך דלרע"ק דוקא קאמר דחטאת ונזיר הוי שני כתובים ולא ילפינן להיתר מצטרף לאיסור לשאר איסורין אבל לרבנן לא מסיק כלל למימר נזיר וגיעולי שני כתובין הבא"כ ולא ילפינן לשאר איסורין שהרי בפירוש אומר ומיכן אתה דן לכל איסורין וה"נ לר' עקיבא דיליף מגיעולי גוים לטעם כעיקר ה"נ יליף לשאר איסורין ולא מסיק כלל למימר אליביה שני כתובים הבכ"א אלא אהיתר מצטרף לאיסור (פריך) [פריק] דלא ילפי' לשאר איסורין אבל טעם כעיקר לא דהא לכולי עלמא ילפי' לשאר איסורין ומה"ת הוא ולא אסמכתא דלא לישתמט בעל הגמ' ונימא אסמכתא הוא. ואם תאמר מיהו הואיל לרבנן דילפי לטעם כעיקר מן משרת, למה ליה למימר רחמנא גיעולי גוים, כדי דגיעולי הוא, ולא ילפינן מינייהו, ואי כתב רחמנא גיעולי גוים נזיר לא אתיא מיניה, מיהו כשכתב רחמנא נזיר למה צריך גיעולי גוים. הא לא קשיא שהרי לא בא הכתוב לאסור בפירוש גיעולי גוים אלא ממדין ילפינן דכתב כל דבר אשר יבא באש וגו' ומיכן ילפינן מדאיצריך לגיעולי ש"מ (וטעם) [דטעם] אסור, אבל עיקר הפסוק לא בא אלא להורות לנו דרך גיעולי, דאי לא קרא לא הוה ידענא היאך לטהר מתכות וכלי עץ שנבלע בהן איסור אם באש אם בחמין אם בצונן קמ"ל קרא דיש [כלי] דמטהרין ליה באש ויש במים, דמחטאת לא מצינו למילף דחולין מקדשים לא גמרינן ועוד דהתם צריך מריקה ושטיפה משא"כ בחולין, ועוד דהתם משמע דאפי' כל דבר שאינו בולע ממש ע"י כלי ראשון צריך נמי שבירה בכלי חרס והגעלה בכלי מתכות דקא מסיק התם [זבחים צ"ה:] אפי' עירה לתוכו רותח מניין ת"ל וכו', הילכך מהתם ליכא (למיגזר) [למיגמר] ואיצטרך קרא לאשמעינן בכלי גוים דרך גיעול אבל איסור טעם שבהן לא איצטריכא לאשמעינן דהא ילפי' מנזיר ולעולם טעמו ולא ממשו דאורייתא לכולי [עלמא] וליכא מאן דפליג. ועוד במס' זבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו [ע"ח:] מסיק בפירוש אמאי דקאמר התם ש"מ נותן טעם לאו דאורייתא מתיב רבא עשה [עיסה] מן חיטין מן אורז אם יש בו טעם [דגן] חייב בחלה אע"ג דרובה אורז ומשני מדרבנן ופריך אי הכי אמאי יוצא אדם יד"ח בפסח ומסיק אלא מין (במינו בטעם) [ב]שאינו מינו [בטעמא מין במינו] ברובה, ש"מ דטעם ברוב דאורייתא אפי' לעניין מצות [מצה] וכל שכן לעניין איסורין דילפינן ממשרת. ומה שמסיק מין (שאינו) [ב]מינו ברובה, לאו לענין אסורי קאמר שיהא מותר לאכול האיסור, אלא לענין חיובא קאמר, דומיא דההיא דקאמר ר"ל הפיגול והטמא והנותר שבללן זה עם זה ואכלן פטור אי איפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו, [ד]היינו דוקא לפוטרו מכרת, אבל אם להתיר האיסור או טעם האיסור ליכא למ"ד. תדע דהתם משמע [לרבא] דמין במינו ברובה ושאינו מינו בטעמא, ובשאר איסורין [רב]א מחמיר מין במינו יותר משאינו מינו, אלא ש"מ לענין ביטול איסור אתמר התם, [אבל הכא דאינו] אלא משום לחייבו כרת יש לילך אחר הרוב במין במינו ובשאינו מינו בטעמא. מיהו (ו)הא שמעינן דאפי' לעניין כרת ולעניין חייובא טעמא לא בטיל בשאינו מינו כ"ש לענין איסור להתירו לאכול, ובדין הוא דאפי' מין במינו ל"ה בטיל טעמא אלא [כיון דליכא] למיקם עלה דמילתא משו"ה אין לחייבו אלא לאחר הרוב אבל לעניין איסור לעולם לא בטיל. והכי נמי [האי ד]אמרינן [מנחות כ"ג] נבילה [בטילה] בשחוטה (פסולה) דמשמע (ד)התם דברובה בטיל אם הוא מין [ב]שאינו מינו, היינו דוקא לענין טומאה אבל לענין איסורא לאכול חתיכה של נבילה (בניה) [בין ה]חתיכות של שחוטה ליכא למ"ד דבטל מדאורייתא. וכן נמי גבי בהמה גסה ששפעה חררת דם בבכורות [כ"ב.] ומסיק התם ר' יוחנן משום ביטול ברוב נגעו בה, היינו נמי דוקא לענין טומאה אבל לעניין איסור לא אשכחן כלל ולא אשמעינן אפי' ליהושוע בן נון להתיר טעם איסור ברוב מן התורה. וקרוב(נו) בעיני דאפי' אין טעם איסור בהיתר אלא כך איסור יבש נתערב בהיתר אסור הוא מה"ת ולא בטל אלא בס' או במאה דלא אשכחן [חד] בתרי בטיל כלל לענין איסור להתירו באכילה. אבל במס' גיטין [נ"ד:] מצאתי תניא נפלו ונתפצעו וכו', ומסיק התם מדאורייתא חד בתרי בטיל. נראה לי דהכי גרסינן דמדאורייתא בטיל ופירושו מדאור' אפי' לא נתפצעו בטלין בס' ורבנן הוא דגזור דבר (הטוב) [חשוב] לא בטיל באלף, וה"נ פי' ר"ש. ור' יואל סייעני מהאי דאמרינן בהיתר [כזית] בכדי אכילת פרס דאורייתא ש"מ דלא אמרינן באיסור חד בתרי בטל. אבל יש להקשות ממס' נידה [מ"ז:] דקאמר התם אתי דימוע דרבנן ומבטל תרומה דאורייתא וגם מנהרדע', ואין פנאי לכתוב וכאשר יסייעו (הן) [מן] השמים ואתרץ ואעמיד את דבריי בקונטרס הבא. ועוד יש לחלק, היכא שייך למימר כל קבוע כמחצה על מחצה, והיכא שייך לומר בתרי בטל והכל לפי הסברא והגמרא אכתוב.
מה אשיב לך הרב ר' אפרים ומה אענה לך אשר לפי חריפותך שגיאותך, על פליאתך על חתיכה שנאסרה במשהו במינה ואינה אוסרת אחרות במינה, ואמרת אותו משהו להיכן אזל הרי הוא נפלט מן הראשון ונבלע באחרות שהן מינה ויאסרו באותו משהו. תשובה כיון שאין באותו משהו הנפלט לא טעם ולא ממש ממילא הוא בטיל ואינו אוסרת שאר החתיכות, ובמכיר את החתיכות קאמרינן דשאר החתיכות מותרין אבל אין מכירין כולן אסורין, כדאמרינן [חולין צ"ו:] גבי חתיכה של נבילה בזמן שמכירה בנו"ט ואם אין מכירה כולן אסורין, והחתיכה אסורה לעולם אפילו למ"ד איפשר לסוחטו מותר דהא ליכא למיקם עלה דמילתא אי נסחט אי לא נסחט אפי' ע"י קפילא גוי דנבילה וכשירה טעם אחד אית להו, וכי אמרינן איפשר לסוחטו מותר היינו כגון גבי בשר בחלב דאיכא למיקם עלה אמילתא ע"י קפילא אי נסחט שאין בבשר טעם חלב, ולהכי פריך גבי טיפת חלב שנפלה על חתיכה וגבי כזית בשר שנפל ליורה של חלב מאי קסבר אי קסבר איפשר לסוחטו מותר [כו'] והכא גבי חתיכה של נבילה שנתבשלה עם חתיכות אחרות לא פריך מאי קסבר וכו'.
ומה שהבאת ראייה מיין נסך ואמרת אם נאסר היין כשר אפי' במשהו יין נסך אוסר המים והיין כשר שיפלו אח"כ ה"נ תיאסר חתיכה שנאסרה במשהו חתיכות שיפלו אח"כ. לב כפתח האולם ויאמר דבר זה מי דמי התם איכא ממשו של איסור כגון יין נסך לפיכך אוסר הכא ליכא לא טעם ולא ממש אלא במשהו נאסר לפיכך אינו אוסר אחרים. ומה שאמרת על כרחיך יש לפרש שהוא מכיר החתיכה ודאי כן הוא. ומה שאמרת א"כ אפילו קיבלה טעם גדול מן הנבילה (דפליגי אליבא דר' יהושע בן לוי) יוציא אותה לחוץ והרוטב יבטל הטעם וכו', רחמנא ליצלן מהאי דעתא דהא אמר רב דהיכא דקיבלה טעם גדול דנעשית נבילה וכיון דנעשית נבילה הוי ממשו של איסור ואוסרת אחרת. (ומד) ומה שאמרת הרוטב יבטל הטעם, הרי פרשתי דאפי' למ"ד אפשר לסחטו מותר הכא גבי נבילה אסור, ותו ולטעמיך בחתיכה של נבילה נימא יוציא אותה לחוץ והרוטב יבטל הטעם, אלא כל היכא דהאיסור בעין בדידיה משערינן ולא במאי דנפיק מיניה, מידי דהוי אכחל משום דלא ידעי' מאי נפק מיניה, הכא נמי מי ידעינן כמה בלעה מן הנבילה וכמה נפק מינה דנשער ביה אלא ודאי בחתיכה משערינן. ומה (שאובת מכח) [שהבאת מכף] חולבת שפסק רבינו שלמה, התם דידוע כמה חלב בלעה ומשערינן במה שבלעה, אבל בחתיכה של היתר שקיבלה טעם מן הנבילה לא ידעינן כמה בלעה. והא דק"ל אמאי לא אקשי בטיפת חלב הא אמר רב חדא זימנא גבי חתיכה של נבילה, תריץ איצטריך דאי אשמעינן גבי חתיכה של נבילה הוה אמינא משום דליכא למיקם עלה דחתיכה אי נסחט כדפריש[ית], אבל גבי טיפת חלב דאיפשר למיקם אי סחט אימא אי נסחט ל"ה נבילה, קמ"ל דהוי נבילה דאפשר לסוחטו אסור. ודקשיא לך אמאי לא מתרץ גבי טיפת חלב הב"ע כשאין ברוטב כדי לבטל החתיכה והטיפה, לב אריה יאמר זה הלא כשהוקשה לימא דרב פליגא ארבא דאמר כל מין ומינו ודבר וכו', דמדלא אמר רב דתיבטול ברוטב ש"מ דלית ליה (רובא) [סליק], ומשני ברוטב עבה דליכא (רובה) [ששים], אבל אי הוה (רובה) [ששים] הוה מבטל לחתיכה ולטיפה, הרי לך שתירץ כדבריך. ומה שהקשית אמאי לא פריך גבי חתיכה של נבילה מאי קסבר אי קסבר אפל"ס מותר וכו' כבר פירשתי למעלה. ועל שקראת המפרשים כן עוללים לא ראו אור, מפי עוללים יווסד עוז ויראו אור גדול. ומה שפרשת הא דאמר רב בחתיכה וכו' דהוא טעם משהו, אמינא כי נים ושכיב מר אמרה דהא רב ארבה בר בר חנא קאי דאמר עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות דהוא נתינת טעם ממש ועלה אמר רב אפי' לא נתן טעם אלא בחתיכה וכו' ומדרישא בנתינת טעם ממש סיפא נמי בנתינת טעם ממש, ועוד דלא אשכחן בכל התלמוד דקרי למשהו נתינת טעם דהא במשהו ליכא טעם כלל.
ומה שהבאת ראייה מהזרוע בשילה דאמר רבא לא נצרכה אלא לטע"כ דבקדשים אסור והכא שרי ואמרת כי זה טעם כעיקר [אינו] אלא משהו, השמע לאוזניך מה שהוצאת מפיך כי יגיד עליו ריעו מדתריץ אביי תחילה לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל והכא בטיל ודר' יהודה במשהו הוא והדר תריץ רבא לא נצרכה אלא לטע"כ וכו', מכלל דהא טעם לאו משהו הוא אלא טעם גמור דאי משהו מאי איכא בין תירוצא דרבא לדאביי, ועוד שבכל מקום בתלמוד דאמר ליתן טעם כעיקר טעם ממש הוא כדאמרינן משרת(ו) כל משרת לעשות טעם כעיקר שאם שרה ענבים (ביין) [במים] ויש במים טעם יין חייב. אלא אביי ורבא ס"ל כר"ש בן יוחאי דאית ליה בהדי איל מבשל ליה, ואביי סבר מחתך ליה והדר מבשל ליה ולא יהיב זרוע טעם באיל, והא דתניא זה היתר הבא מכלל איסור לר' יהודה איצטריכא וכו'. ורבא סבר מבשל ליה והדר מחתך ליה ויהיב הזרוע טעם באבר שנחתך ממנו, דבקדשים אסור טעם של קודש חמור בקל כמו העיקר עצמו של קודש חמור, דתניא בזבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו [ע"ה:] אברי חטאת שנתערבו באברי שלמים יאכלו השלמים כחטאת לזכרי כהונה ליום ולילה עד חצות כדין חטאת ולא כדין שלמים שנאכלה לכל אדם לשני ימים ולילה, ובפ' דם חטאת [צ"ז.] תנן בישל בו בכלי נחושת קדשים ואח"כ חולין או קדשי קדשים כגון חטאת ואשם ואח"כ שלמים אם נתן הכלי טעם חטאת בשלמים יאכלו השלמים כדין חטאת, אלמא קודש חמור בקודש הקל [אינו נאכל] אלא כקודש חמור שקיבל הטעם ממנו, והכא הזרוע הוא קודש חמור שאינו נאכל אלא לכהנים ולנשיהם ולבניהם ועבדיהם ומקבל האבר המחובר לזרוע טעם מן הזרוע שאינו אסרו שיהא נאכל כדין הזרוע אלא נאכל לכל אדם כדין האיל, וזה היתר הבא מכלל איסור [על] אותו אבר שקיבל טעם מן הזרוע קאי [ו]לעולם טעם ממש קא[מר] רבא. ורבינא דתרץ לא נצרכא אלא למקום חתך מתרץ אליבא למאן דאמר לחודיה מבשל ליה וכשהבשר חי מחתך ליה, וזה היתר הבא מכלל איסור דבעלמא אסור מקום חתך בראש (ב)פ' בהמה המקשה והוציא עובר את ידו והחזירה דשמא נשאר מן האבר שיצא הוא טריפה עם מקום הנחתך ממנו הילכך אסור מקום החתך, והכא מקום החתך שנחתך (הוחתך) האיל שרו ומותר לזרים ולא חייש שמא נשאר מן בשר הזרוע שיהא אסור לזרים (עם האיל) וזהו היתר הבא מכלל איסור להתיר מקום חתך אתי. ואי קשיא לך הא זהו משמע זה ולא אחרי[ם], והאיכא (ש)חזה) [שוק] התרומה וחזה התנופה דמקום חתך שלהן (כש)מותר. תריץ הכא כתיב בשלה ואין בשלה אלא שלמה דמשמע דכולה אסורה לזרים, אבל בחזה התנופה ושוק התרומה לא כתב בשלה הילכך לא בעי שלימה אלא כמו שנחתכה הויא. ואי קשיא אמאי לא פריך אדרבינא (בגמ') [וליגמר] מיניה כדפריך אדאביי ורבא, תריץ משום דאיסור מקום חתך מפי[ק] מקרא בראש פ' בהמה המקשה, (הילכתא) [הילכך] לא מצי גמיר היתר מזרוע. וגם שמעתי שרבינו ר' יעקב הצרפתי בהא דאמר רבא לא נצרכה אלא לטע"כ דבקדשים אסור וכו', וגריס הוא לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור וכו', משום דקשיא ליה היכי נימא לטע"כ הכא הא ליכא טעם בין למ"ד בס' בין למ"ד בק', אלמא קסבר רבינו יעקב דכל היכא דאמרינן נתינת טעם [טעם] גמור קאמרינן ולא טעם משהו. ומה שדיקדקת מפירוש רבינו שלמה בתירוצא דאביי כשקדם וסילקו הילכך כי נתן טעם בחתיכה שבצידה אוסרת שאר חתיכות דאי לא במאי תיתסר, ודיקדקת במאי תיתאסר החתיכה עצמה, ולא היא אלא פירושו הכי הוא דאי לא קיבלה החתיכה טעם גמור ונעשית נבילה במאי תיתסר לשאר החתיכות, ודוק(א) מכאן שאינה אוסרת שאר החתיכות אלא בטעם גמור אבל היא עצמה אסורה משום מין במינו במשהו לר' יהודה.
ועל שנחלקת עם חביריך ורבותיך בההיא שמעתא דשניהם לא למדוה אלא מהזרוע בשילה וכו' וגם ליתן טעם כעיקר, שהם אומרים אסמכתא בעלמא הוא ומדרבנן, ואתה אמ[רת] לאו אסמכתא הוא אלא דאורייתא הוא. דבריהם נכוחים ונכונים בזה כי כל מין ומינו דליכא למיקם אטעמא מדאורייתא בטל ברוב, כי כל מקום שתימצא בתלמוד תיבטל ברובא לא תמצא אלא מין במינו כגון בפרק גיד הנשה גבי חתיכת נבילה שנתבשלה עם חתיכה של כשירה בזמן שאין מכירה כולן אסורין ופריך בגמ' ותבטל ברובה, וכן בפרק קמא דביצה גבי ביצה שנולדה ביו"ט שניתערבה פריך ותיבטל ברובה. ורבנן הוא דאמור בס' וסמכו בזרוע בשילה, והא דאמרינן טע"כ וטעמו כממשו דאורייתא, מין בשא"מ הוא דיהיב טעמא ואיכא למיקם עלה, ודוק ותשכח כי אין מפרשים לחכם. ואל תשיבני מהא דאמר אביי גבי טיפת חלב טעמו [ולא] ממשו בעלמא דאורייתא וכו' והשיב לו רבא דרך בישול אסרה תורה, דמשמע דלרבא טעמו ולא [ממשו] בעלמא מדרבנן, אלא ודאי רבא נמי אית ליה טעמו ולא ממשו (כיון) [במין] בשאינו מינו כי הכא בחלב(י) (כשר) [ובשר] דאורייתא הוא דילפינן ממשרת ליתן טע"כ דהוא מין בשא"מ שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב, והכא ה"ק ליה מבשר בחלב לא תגמר דחידוש הוא. והא דאמר ר' יוחנן [ע"ז ס"ז] טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו, מין במינו קאמר אבל במבשא"מ לוקה. והא דקאמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין, במין דאיסור שנתערב במינו דהיתר ואין בהיתר רוב לבטלו קאמר דאסור מדאורייתא ולוקין עליו, אבל נתבטל ברוב כשם שממש בטל כך טעמו בטל שאין לוקין עליו, אבל מדרבנן אסור עד ששים.
[והני אמוראי] דפליגי [חולין צ"ח.] אליבא דר' יהושע בן לוי קבילן מר' יהושע דגמר כל איסורין שבתורה מאיל נזיר סתם ולא פירש דבריו אם לס' או לק', והאי דאמר לס' סבר הכי גמר ר' יהושע בשר ועצמות וכו' משום דעצמות קדשים כבשר לעניין שריפה, ומר סבר כיון דאיסור בישול אינו אלא משום טעם, בשר (ר"א) דנותן טעם משער[ינן] ועצמות דלא יהבי טעם לא משערינן [לכן סובר] ר' יהושע דהו"ל בק'. והא דיליף ר' יהושע כל איסורין מאיל נזיר לא שנא מין במינו [ול"ש מבשא"מ] (הוא ו)בטל טעם האיסור בהיתר בס' או בק', ואפילו ממש בלא טעם דלא מסלק ליה כגון חלב הניתך שנמס או (חלב אודם) [דם] שמתערב (בין) בהיתר ולא מצי מסלק ליה בטלי בס' או בק', מדקא פריך למ"ד בק' ממתניתין דתרומות דתנן להקל ולהחמיר מבשא"מ כיצד גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין וטעם להו כהן ונותנין הגריסין טעם בעדשים אע"ג שיש בעדשים אחד ומאה אסירי העדשים לזרים דטעם כעיקר והו"ל העדשים כתרומה ואין כאן היתר לבטל אבל אם אין הגריסין נותנין טעם בעדשים אפי' אין בעדשים ק"א (מ') להעלות הגריסין מותרין העדשים דעדשים מבטל טעם הגריסין וממשן כיון שאין יכולין לסלקן מתוך העדשים שהרי נימחו שאי אפשר שלא ימחו מהם, מיהו הניכרים יסלקו ושאינם ניכרים יבטלו בס' או בק' למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, דתרומה שנתערבה בשאינה מינה לא בעיא [ק"א] לבטלה אלא הרי היא כשאר איסורין לבטל בס' או בק', אבל במינה אינה מתבטלת אלא בק"א(מר) [כד]תני רישא שאור של חיטין שנפל לתוך עיסה של חיטין וכו' עד אין בה להעלות בא' וק' בין שיש בה כדי לחמץ ובין שאין בה כדי לחמץ אסור משום [ד]מין במינה אינה מתבטלת אלא בק"א, דבספרי [סו"פ קרח] מפיק ליה מכל חלבו את מקדשי ממנו דכתב בתרומת מעשר שהוא א' מק' ושאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו, פי[רוש] שהפריש תרומת מעשר שהוא א' מק' וחזרו ונפלו לתוך צ"ט שהפריש מהם מקדש לצ"ט אבל נפל לק' של מינו אינו מקדשו ועולה, ומדקאמר ממנו ש"מ דבמינו בעינן ק"א ולא בשאינו מינו. וכמאן דאמר בס' אליבא דר' יהושע [והכי קיי"ל] מדאמר רבא [חולין צ"ז.] דהוא בתרא אמור רבנן בששים.
[א"ה מכאן דברי ר"ת] [אמר ר' יוחנן] טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו, משמע הכא דטעם כעיקר מדרבנן הוא. ובפרק כל הבשר [ב]הלכה טיפת חלב בגמרא אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא וכו' עד א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה, משמע נמי מהתם דטעם כעיקר מדרבנן. ובפסחים בפ' אלו עוברים ובמס' נזיר פרק ג' מינין אסורין בנזיר תניא משרת ליתן טעם כעיקר שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב וכו', ואתיא ברייתא (דאמר) כרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא, ועל כרחך לקי עליה לרבנן דהא מפקי ליה מקרא, ועוד דמדר' עקיבא נשמע לרבנן [ד]דריש ליה להאי קרא (ו)[ל]היתר מצטרף לאיסור ולקי, לרבנן נמי דדרשי לטעם כעיקר נמי לקי, והיתר מצטרף לאיסור כי הא דתניא ר' עקיבא אומר אפי' שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף מפת ומיין כזית חייב, וטעם (בעיקרא) [כעיקר] וטעמו ולא ממשו חד הוא, אלא שהאמוראים קורין לו טעמו ולא ממשו וברייתא קורהו טעם כעיקר, תדע דהא אביי דייק לטעמו ולא ממשו מבשר בחלב ור' עקיבא דמפיק משרת (דהתיר) [להיתר] מצטרף לאיסור יליף טע"כ מבשר בחלב נמצאת למד דחד הוא, ותו מדאסר רחמנא גיעולי גוים והתם על כורחך יש רובי היתר ש"מ דטע"כ דאורייתא. ונ"ל (לי) כי טעם כעיקר מדאורייתא במין בשאינו מינו, והא דא"ר יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו במין במינו, ור' יוחנן ור"ל דאמרי [ע"ז ע"ג:] כל איסורין שבתורה [בין במינו] בין שלא במינו בס', חמיר להו מבשא"מ ממין במינו, וראיה מפרק התערובות דאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן ואכלן פטור וכו' עד ש"מ נו"ט ברוב לאו דאורייתא ומתיב רבא עשה עיסה מן חיטין ומן אורז אם יש בה טעם דגן חייב פי' ואע"ג דרוב אורז ומשני מדרבנן ומקשי אי הכי אימא סיפא אדם יוצא בה יד"ח בפסח אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברוב. ופירוש השמועה כך הוא, מבשא"מ בנותן טעם ואם יש לצרף כזית חייב ונמצא מין בשא"מ אפי' במקום דליכא ממש אסור ולוקין עליו, במין במינו [אפילו] היכא דאיכא טעמו וממשו [אין לוקין דבטל ברובא] ותרווייהו [בדאיכא כזית] בכדי אכילת פרס כדאמרינן הכא גבי טעמו וממשו, והיינו טעמא דהא ממשרת גמרינן והתם מבשא"מ הוא, וכותח אע"ג דמבשא"מ הוא היינו טעמא דרבנן כדמפרש [פסחים מ"ד.] דלית ביה כזית בכא"פ (לא) בצירוף ממשו. ואפי' ר' עקיבא דקסבר היתר מצטרף לאיסור, דוקא בנזיר וחטאת בלבד כדאיתא בפסחים ובמס' נזיר [שם], אבל בכל התורה כולה מודה הוא לרבנן דאין היתר מצטרף לאיסור. וקשיא, דגרסינן בגיד הנשה רבא אמר לא ניצרכה אלא לטע"כ דגבי קדשים אסור והכא שרי וליגמר מינה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש וכו' דהתם מפיק להאי קרא לטעם כעיקר, ובפסחים ובנזיר מפיק ליה להיתר מצטרף לאיסור. ועוד תמה על עצמך, דהכא ליכא טעמא שהרי בטיל בס' וזה [אינו] קרוי טעם כעיקר אלא במקום שיש טעם כגון ברוב או (בס') [פחות מס']. ונראה דהכי גרסינן לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור דהכא שרי, אבל בטעם כעיקר הקדשים שווין ככל איסורין, והא דמקפה של חולין והשום והשמן של תרומה וכו' ואמר רבה בר אבוה אמר ר' יוחנן הואיל וזר לוקה עליו בכזית, התם במין בשא"מ. וכן הני דפריך בפרק אלו עוברין ובנזיר שתי מדוכות וכו' במין בשא"מ טעמו וממשו [וטעמו ולא ממשו] שוין הם בכדי אכילת פרס, אבל מין במינו בין טעמו בין ממשו שוין [ד]בטל ברוב. והרבה ראיות אתה מוצא על דבר זה, ראשונה האי דריש לקיש דאמר הפיגול והנותר והטמא וכו' דאיכא ממשו ובטל ברוב דאסיקנא לה מין במינו ברובה ואע"ג שיש כזית בכא"פ, ועוד [דהא] דאמרינן בכל מקום ערלה באחד ומאתים [אינו אלא מדרבנן] דאפילו בדבר (שנמישן) [שבמנין] בטל מדאורייתא דתניא בהניזקין נפלו ונתפצעו אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו וכו' והכא דמדאורייתא הוה חד בתרי בטל, [וב]תחילת [מס'] יום טוב [ג':] פריך גבי ביצה שנולדה ביו"ט וכו' שנתערבה באחרות ולבטיל ברובה, [ו]הכי נמי פריך בפרק גיד הנשה [ק'.] בענין וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא וכו' ופריך בגמ' וליבטל ברובה וכו', ועוד אמרינן ביבמות בפ' הערל [פ"א.] אני שונה חתיכה בחתיכות עולה וכו' ובחתיכה (שאינה) [שהיא] בת מיניה כי היכי דלא תיקשי (שהוא) [מההיא] דחולין, הרי מכל הני שמעינן דמין במינו לא מחייב בכדי אכילת פרס ואפי' הוא בעין דהואיל ואין ניכר מותר לאוכלן ואפילו [בפעם] אחד דגזה"כ הוא [ד]בטל ברובה. והא דפריך באילו [עוברין] ובנזיר [מ]שתי קופות אחת של (נזיר) [חולין] ואחת של תרומה וכו' עד ואי כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר ומשני בתרומה בזה"ז דרבנן, היה נמי יכול לתרץ מין במינו מודינא לך ואי נמי הכא כשאין רוב בהיתר. ונמצא[ת] או[מר] חומרא במין בשא"מ בתרי ענייני, שטעמו כממשו דטעם כעיקר ושמצטרפין בכדי אכילת פרס. וקל הוא מין במינו, דממשו כטעמו מה טעמו בטל אף ממשו בטל ברוב, ואין לוקין עליו בכדי אכילת פרס ואפי' אינו מעורב. והא דא"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכו' ההוא במין במינו הוא וכגון דליתיה היתר רובה ואם אכל כזית מן האיסור בכדי אכילת [פרס] לוקה, ולאפוקי מדאביי ועיקר. ונ[קט] מילתיה משום סיפא דאשמע[ינן] דטעמו ולא ממשו במין במינו מדרבנן ומדאורייתא ברוב בטל ואשמעי' נמי דאע"ג דטעמו ולא ממשו מין במינו ברובה אסור כל זמן שנותן טעם. ע"כ יסוד הרב ר' יעקב צרפתי.
הא דגריס רבינו יעקב (הכא במילתא רובה ו)לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור, אין נראה לי, דלא שייך גבי זרוע ואיל היתר מצטרף, דלא האיל מצטרף עם הזרוע ולא הזרוע עם האיל.
<h2>דף כד.</h2>
על עסק ראובן ושמעון הדרין בעיר אחת זה במבוי אחד וזה במבוי אחד ב[י]ן הגוים ושניהם אומנותם שוה להתפרנס ממנה, ויצא שמעון ממבוי שהיה דר בה ושכר בית במבוי של ראובן ברחוק משער שלו בית אחד ואין אדם יכול לכנוס לביתו של ראובן אם לא יעבור לפני בית שמעון, וטענו ראובן קא פסקת לחיותאי כי כל אותן שהן רגילין לבוא אצלי עד עתה באין אצלך, ושמעון משיב בכל ישובי ישראל דרין זה אצל זה ומתפרנסין מאומנות אחת מסחורה וריבית ואנו מה נשתנינו, וראובן משיב בכל ישובי ישראל המבואות פתוחות ובאין בני אדם מב' צדדין פעמים עוברין לפני פתח של זה ופעמים לפני פתח (שעל) [של] זה אבל פתח של זה (מהו קצני) [מהחיצונים] הוא שאין לו יציאה וביאה אלא לפני פתח ביתך. ועתה רבותי היכי נדייניה להאי דינא אי (כרבה) [כרב הונא] דאמר [ב"ב כ"א:] דבר מבואה אבר מבואה דנפשיה מצי מעכב וכל שכן אבר מבואה אחריתי, וסוגיא דשמעתא כוותיה אזלא מדאמר(י) רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה ואמר ליה רבא אפילו תימא רבנן וכו' ומדמהדר רבא לאוקמי לרב הונא כרבנן ש"מ דעיקר הוא, וברייתא נמי כרב הונא דייקי דתניא [שם כ"א.] היזק אחד מבני מבוי שביקש לעשות רופא וכו' עד חבירו מעכב עליו והשתא היזק דריסת הרגל מצי מעכב היזק חיותיה לא כל שכן ותניא נמי מי שיש לו בית בחצר השותפין הרי זה לא ישכירנו לא לרופא וכו', ואף על גב דתניא תיובתא עושה אדם חנות (בתוך) [בצד] חנותו של חבירו, הא מוקמינן לה כרבנן תנא קמא (כרבן) [דרבן] שמעון ורב הונא דאמר כרבן שמעון וכיון דמוקמינן דרב הונא כרבן שמעון עיקר הוא דאמר רבי יוחנן [ב"ב קע"ד.] כל מקום ששנה רבן שמעון [בן גמליאל] במשנתינו הלכה כמותו וברייתא נמי קרויה משנה חיצונה ואמרינן נמי שנו חכמים בלשון המשנה וכו', ונדון אחר רב הונא. או (דליכא) [דילמא] כיון דרב הונא בריה דרב יהושע פליג עליה ואמר(ינן) דבר מתא אבר מתא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעירו הואיל ואינו שכינו בעיר ואי שייך בכרגא הוי כשכינו בעיר ולא מצי מעכב מלעשות אומנתו בעיר אבל לא אצלו במבוי שלו ובר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב וכל מילתא (דתנא) [כתנא] קמא דרבן שמעון אזלא. ובעי רב הונא בריה דרב יהושע אבר מבואה דעלמא מאי, כלומר הא דאמר תנא קמא ולשכינו אינו כופהו דוקא שכינו במבוי או אפילו שכינו בעיר ומצי לאוקומי. ועלתה בתיקו, ותיקו דממונא לקולא ועבדינן כוותיה דהוא בתרא ולא מצי ראובן לעכב על שמעון, או דילמא כיון דפסק ליה לחיותיה הוי כאלו נוטל נשמתו ממנו ותיקו דאיסורא הוא ולחומרא. ואם תמצא לומר דממונא הוא ולקולא, מי אמרינן כיון דרב הונא סבר דפלוגתא דרבנן ורבן שמעון [אינו] אלא [ב]ב' שכנים במבוי וקאמר איהו (כרבנן) [כרבן] שמעון ולרב הונא בריה דרב יהושע מספקא ליה אי אפילו שכינו שבעיר קאמרי רבנן, כרב הונא דיינין דפשיטא ליה דבשכינו שבעיר לא פליגי דוודאי מעכב. ואמרינן [ב"מ ע"א.] הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ופירשו הגאונים אם יש לקורא חנות יסמוך לו חנות וימעט חיותו, מכלל דאם לא קראו לא יסמוך והיינו כרב הונא ודיינין כוותיה. על כל דבריי יעיינו רבותי אשר להם גולת עליות וגולות תחתיות ואור יקרות וקיפאון ויעמידוני על האמת.
תשובה מה ידענו ולא תדע כי עמך מקור ומה יוסיף מקורינו אכזב האמנם לא אבית לשתות כי אם לתהות בקנקן ואף חדש אין בו ולשאת ביתר שאת את ראשינו וענוותך תרבינו ואנחנו לא הגענו לשלשת הרועים ועל כי אין מסרבין לגדול ולא נשים יד על פה לפי מעט דיעה בינה וראות עינינו נשיבו מילין לפי חורפך בטילין ומשוגותינו אתנו תלין. חזרנו על כל צידי ראיות, דוקא קאמר דאוקי ריחיא דהיזיקו ניכר ומצוי ופוסק חייו מההוא דאין לו מחיה כי אם בזה, אבל שאר משא ומתן עם בני מבוי שלו אפילו רב הונא [מודה] דלא מצי מעכב. אי נמי כגון חנות וחייט שהוא אומנתו זה חייו, אבל שאר דברים שהוא קונה במעותיו או להלות ברבית אין נראה שיכול לעכב שהרי כל ישראל אומנותם בכך. ולדבריך אין אחד דר עם חבירו כלל, ועוד אפילו רב הונא דאסר להעמיד רחיים הני מילי לבני מבוי שלו אבל לבני מבוי אחר אם רוצה לטחון טוחן ואין יכולין לעכב דהכי אמרינן גבי הנהו דיקולאי דאייתי דיקלאי כו' מעלמא אתו ולעלמא (לא) [ל]יזבנו וכל שכן בן מבוי שהעמיד ריחים אצל חבירו שיכול לטחון לבני מבוי אחר ואין חבירו מעכב רק שלא יטחון לבני מבוי שלו שרגילים אצלו, והכי נמי שמעון יכול להלות לכל בני העיר שאינם מאותו מבוי אפילו לרב הונא. ועוד דמוקמינן רב הונא כרבן שמעון ואין הלכה כמותו בברייתא, דהכי משמע באלו טריפות [נ'.] גבי בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן דלית הלכתא כוותיה בברייתא, וגבי אבל איצטריך [שם] לפסוק הלכתא כוותיה ומייתי סייעתא [מ]דשמואל [דאמר] הלכה כדברי המיקל באבל, וגם במסכת שבת בפרק רבי אליעזר [קל"ו.] מי פליגי רבנן עליה ואם תימצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה (וכו') [כמותו], ואף רבי יוחנן גופא מסיק התם [חולין שם] [דלית] הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל ולא פרכינן מי אמר רבי יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון וכו', אלא היינו טעמא דבברייתא לא אמר רבי יוחנן הלכה כמותו, ועוד ממילתיה דייקא מדקאמר במשנתינו ולא אמר מקום ששנה סתם כדאמר גבי משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי בכל דוכתא מפי רבינו הלוי. ועוד מדרב הונא בריה דרב יהושע בעי לה [בר] מבואה אבר מבואה אחרינא ועלתה בתיקו והיינו לשון בעל התלמוד שסידר הגמרא ועלתה בתיקו, שמע מינה הכי סבירא ליה. ועוד אמרינן [ב"מ ק"ח:] האי מאן דזבין ארעא מגוי אמצרא דישראל חבריה לית ביה משום דינא דבר מצרא דאמר ליה אריא אברחי מינך, ואי (אתה) [איתא] לימא ליה פסקת לי לחיותא שיהו עוברים עליך וקונים ממך ונושאין ונותנין עמך אלא ש"מ אינו טענה. ומה שאמרת מאחד מבני חצר שביקש לעשות רופא או אומן, אין הנדון דומה לראיה דהתם דוקא בני חצר מצי מעכב דאינם יכולים לסבול דריסת רגל כל האדם וחצר הרשות קנוי להם לבני חצר אבל מבוי רשות כל אדם הוא ודריסת הרגל וזה עושה בשלו וזה עושה בשלו. ומה שפסקו הגאונים הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו להעמיד חנות בצד חנותו, רבינו שלמה [בב"מ ע"א.] שדא ביה נרגא והביא מההוא דאמר בכתובות [נ'.] באושא התקינו שיהא אדם מגלגל עם בנו עד י"ב שנה מכאן ואילך יורד עמו לחייו התם מה שייך לומר להעמיד חנות ולפסוק חייו אלא להתריס ולהתקוטט עמו קאמר. ואפילו לדברי הגאונים, לא מצית למידק מינה דמי שאינו קורא לחבירו רשע מצי מעכב שלא יפסקו חייו אפילו לשכינו, דמצינו למימר אבר מתא אחריתא מצי מעכב דהואיל ולא קראו רשע אסור לפסוק חייו אבל לשכינו אפילו לא קראו רשע מצי לפסוק ולא מעכב. ומה שאמרת דשייך הכא תיקו דאיסור, קיבלנו מרבינו הקדוש הלוי דאפילו הא דאמרינן תיקו דממונא לקולא קשה בעיניו מה שייך לומר קולא גבי ממונא דאי להא קולא לכשנגדו חומרא הוא הואיל המוציא מחבירו עליו הראיה וכל שכן דאיסורא לא שייך למימר הכא נמי (דהוא) [דהא] ממש גוזל או מוסר כל ממון חבירו דיותר נוטל נשמתו מזה והוי (חרם) [גורם] בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא. וכאשר ראינו וידענו כתבנו לך ואת לא תעבד עובדא כי אם בבינתך וחכמתך כי עמך תמות חכמה ובאורך ימים תבונה. תמיה אני אליעזר על פה קדוש רבינו שלמה שפירש יורד עמו לחייו להתקוטט ולהתריס עמו גבי בנו, הרי נוכל לפרש גבי בנו נמי שיקפח פרנסתו ולא יפרנסנו כפירוש הגאונים גבי קורא לחבירו רשע שמעמיד חנות ומקפח פרנסתו. ומה שכתבו הגוזל או מוסר ממון חבירו הוי גורם בעלמא ולא חשבינן ליה איסורא, חלילה כי יש איסור בדבר כדאמר בפרק לא יחפור [כ"ג.] זאת אומרת גרמה בנזקין אסור. ופירשתי שם פירוש יפה בזה הספר [דף ק"א ע"ד].
<h2>דף לח.</h2>
[שבת ט"ז ע"א] והא דכלי נתר וכלי חרס, הכי גרסינן ליה כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה מטמאין [ומיטמאין] מאויריהם ומטמאין מאחוריהן ואין מטמאין מגביהן. והכי פי' כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה, כדתניא בתו"כ [שמיני פרשה ז'] כלי חרש אין לי אלא כלי חרס ומניין לרבות כלי נתר ת"ל וכל כלי חרש. (מיטמאה) [מטמאין] ומיטמאין מאויריהם, מטמאין את אחרים, כגון אם נטמא ואח"כ תלו באוירו אוכלין טהורין ניטמאו כדנפקא לן מכל אשר בתוכו יטמא אפי' מלא חרדל. ומיטמאין מאויריהן בלא נגיעה, כגון אם נתלה שרץ באוירו כדכתיב אשר יפול מהם אל תוכו ומפרשינן בשחיטות חולין [כ"ד:] תוכו אע"פ שלא נגע. ומטמאין מאחוריהן, אמנם כן נפתרין האחוריים כמו שפירש [רבינו זקיני] דהיינו חקק בית מושבם כדרך שעושין לכלי עץ דאיכא תוך, והילכך אם נטמא כלי חרס דרך אוירו יטמאו אחוריים שלו אוכלין הנכנסים לתוכן, דהכי תנן בהדיא במס' כלים [פ"ב מ"ג] זה הכלל כל שאין לו תוך בכלי חרש אין לו אחוריים הא אם יש לו תוך יש לו אחוריים, וה"מ דאית ליה אחוריים לטמא אחרים, כשנטמאו הן ע"י שנפל שרץ בתוכו של כלי, אבל אין מקבלין טומאה דרך אחוריים, כדתניא בתו"כ [סו"פ שמיני] אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואין מיטמאין מאחוריו, אבל אחרים מיהא מטמאין כאשר כתב נדיבי, כדתניא בתו"כ מרובה מידת (לטומאה) [לטמא] מליטמא שהוא מטמא אחרים מאחוריו ואינו מיטמא. וא"ת כי היכי דממעטינן מאל תוכו דאינו מטמא מאחוריו, ה"נ נימעט מכל אשר בתוכו יטמא ולא מה שבאחוריו טומאה אלא טהור. איכא למימר דהאי כל אשר בתוכו למעוטי תוך תוכו אתא, כדתניא בתו"כ בהדיא (הילכתא) [הילכך] לא ממעטינן מיניה אחוריים לומר שלא יטמאו אלא וודאי מטמאין אחרים דקרינן בהו כל אשר בתוכו הואיל ויש להן תוך. והא (דתוך) [ד]כלי שנטמאו אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו אגנו אוזניו טהורין [כלים פכ"ה מ"ו], ההוא בכלי של מתכות ושל עץ מיירי כדמוכח במס' כלים ובמס' בכורות בפרק על אלו מומין [ל"ח.], וטעמא כדמפרשינן התם דבטומאת משקין דרבנן מיירי דמדאורייתא אין משקה מטמא כלי וגזרו רבנן הכא שיטמא גזירה אטו משקה זב וזבה הנוגעים באחורי כלי שטף שמטמאין אותו, אבל באחורי כלי חרש לא גזור שיקבל טומאת משקין דרבנן, דהא אפי' משקין [ד]זב וזבה לא מיטמאי ליה דרך אחוריו כדפרי' לעיל כדכתב אל תוכו מתוכו הוא מיטמא ואין מיטמא מאחוריו, הילכך גרסינן ומטמאין מאחוריו ולא גרסינן ומ[י]טמאין. ואין מטמאין מגביהן, מצידיהן דליכא תוך כלל, וכ"ש דאין מ[י]טמאין. ודקשיא ליה למר הא דתניא בתוספתא דכלים [פ"ב] זה הכלל כל המשמש כפוי בכלי חרש טהור, והני אחורים משמשי בכפויים נינהו. המבין יבין והחי יתן אל לבו כי לא נקרא משמש כפוי אלא כגון (כפוי) [כסוי] כלים שלכך נעשו דרך כפוייתן מכסין את הכלים שתחתיהן, דהכי תניא לעיל כסוי קדירה וכסוי אילפס בזמן שנקוב כו' זה הכלל המשמש כפוי כו' (וכמר) [וכמו] שמפרש הטעם בתו"כ (אז) יכול (שאמר) [שאני] מרבה את חפוי הכלים ת"ל אשר יעשה מלאכה בה פרט לחפוי הכלים שאין עושין בהן מלאכה אבל הם עושין מלאכה באחרים, אבל אחורים לאו משמש כפויים שאין כופין אותו על כלי אחר לכסותו בהן כעין כיסוי ואין טומאתן אלא בשביל שפעמים כופין אותם פניהם למטה ואחוריהם למעלה ומשמשין בתוך אחוריהן וקרינן בהן אשר יעשה מלאכה בהם.
